"זה פורום חשוב, כולם צריכים להיות בשבט בשמונה"
אמרו לנו הרשג"דים, ואנחנו התחלנו להתקשר לכל השכבה, להודיע
שאף אחד לא יחמיץ, בטח רוצים להגיד משהו על המחנה קיץ.
התעצבנתי קצת ששוב אני אפסיד לחיי האהבה, והתחלתי לשאול אנשים
מה נראה להם שהולכים להגיד לנו, מה כ"כ דחוף שאני צריכה לוותר על לחיי האהבה?
כמה אנשים אמרו לי שבטח מישהו מת, אבל אמרתי שזה לא הגיוני...
מה פתאום, איך אף אחד לא יודע מזה? למה צריך פורום בשבט כדי שזה יגיע לאוזניים של האנשים בשכב"ג? אם זה היה אחד משלנו זה כבר מזמן היה נודע, מה שלא ידעתי זה שהאחד הזה היה צנוע במותו כפי שהיה בחייו, לא רצה שכולם יתרגשו מזה, ודאג שאף אחד לא ייטרח ויתרגש יותר מדי.
בטח מחנה קיץ, חזרתי ואמרתי לעצמי, זה בטח המחנה קיץ.
כשהגעתי לשבט כולם עוד ניסו לנחש, חלק עדיין אמרו שמישהו מת, חלק התחילו
להמציא כל מני דברים על זה שהנשיא שוב עשה לנו משהו, או שבוגר שבט נהרג.
כשהפלאפון שלי צלצל, כולם כמעט היו שם, אבל השיחה לא התחילה, זגן בטח רצה לנשום קצת אויר נקי, לפני שהדמעות של כולם יתחילו לנזול ויחרבנו את האוירה. אמרו לי שקרה משהו, שבסוף לא הולכים להופעה ברוזין בסוף ושאני חייבת לשמוע מה קרה, הצד השני של הקו נשמע מאוד נסער אז כבר ידעתי שהניחושים היו נכונים, שאלתי אם זה מישהו מהשכבג, ובקושי רב, אמרוא לי שכן, אני התחלתי לרעוד עם הפלאפון ביד,
רצו להמשיך ולספר לי מי זה, מי מהשכבג, אבל אמרתי שאני לא רוצה לדעת לפני כולם, חשבתי לעצמי שזה לא פייר, שאני אתחיל לבכות לפני שהם ידעו מה קרה.
אז חיכיתי..בערך, התחלתי להתקשר לחברות שלי שעוד לא הגיעו, רציתי לבדוק
שזה לא הן, כי אם זה הן אני עולה עכשיו על הגג של השבט וקופצת ונעלמת.
בסוף התייאשתי,כמה אנשים התלחששו לידי והבנתי שהם יודעים מה קרה,שאלתי אותם אם זה שביעיסט, ככה סתם, כי אם זה שביעיסט בטח הכרתי אותו טוב יותר.
הם אמרו לי שזה לא, ואני כועסת על עצמי אבל קצת הוקל לי, לא יודעת למה.
אחר כך, זגן הגיע, כמעט כל האנשים על הטריבונות כבר ידעו מי ומה, אבל אף
אחד לא הספיק לבכות, כולם עוד היו בהלם וגם רצו לוודא שזה לא סתם שמועות.
זגן הגיע, ואמר שהיום בבוקר נפטרה נועה כהן, ובשנייה שהוא אמר את ההברה האחרונה בשם שלה, על הטריבונות התחילו צרחות ובכייות, זה היה הרגע שכולם קלטו שזה נכון. אחר כך זגן רצה להרגיע ואמר, שהוא רוצה שעכשיו נתנהג כמו משפחה, אני מניחה שהוא התכוון לזה שנהיה שם אחד בשביל השני ונעזור ונעודד, אבל איך נעשה את זה, הרי זה היה התפקיד של נועה בעיקר. ככה המשיכו להן כמה שעות, אנשים בכו, קמו, הסתובבו
מסביב לעצמם, חזרו לשבת, קמו, ישבו, לא ידעו מה לעשות עם עצמם.
אחד מסתכל על השמיים חושב אולי זה חלום, אחד יושב על המדרגה הכי גבוהה וכותב שיר עם דף ועט שבמקרה היו שם בתיק, כי הוא חשב שבזמן הפורום הזה שזגן ידבר, יוכל לעשות
שעורי בית או ללמוד למגן, אבל הפורום היה יותר חשוב ממה שחשבנו.
אני לא הצלחתי לבכות, לא יודעת, פשוט לא יצא לי, זה לא שאני לא רגישה כי אני כן, לפעמים גם יותר מדי, וזה לא שלא אכפת לי מנועה כי אכפת לי מאוד
אבל מרוב שהייתי בהלם הדמעות נעצרו לי, וכל מה שיכלתי לעשות זה להסתובב
בין כל מי שבוכה, לתת יד, לחבק, להביא טישו, התעסקתי בעצבות של האחרים
במקום להיות אמיצה ולהתעסק בעצבות של עצמי , לבכות.
אחר כך לא יכלתי יותר וביקשתי שיבואו לקחת אותי, ככה זה, הרגשתי שאני טובעת בין הדמעות של כולם ושזה כבר יותר מדי בשבילי, אז הלכתי.
בבית כתבתי שירים לנועה, כתבתי לה מכתב, ואחר כך בלילה לא הצלחתי כ"כ להרדם, כל כמה זמן קמתי לכתוב עוד משהו ועוד משהו, עד שכבר נגמרו לי המילים והרדמתי את עצמי. בבוקר קמתי ובמקום ללמוד למגן, הסתובבתי בבית כמו משוגעת מחפשת מה לעשות עם עצמי, בצהריים היתה לנועה הלוויה, נסעתי לשבט ופגשתי שם חניך של אסף, שאלתי אותו אם סיפרו להם מה קרה, והוא אמר לי שבטח, ושהיום בכתה נכנסה הפסיכולוגית וכל אחד מהכתה שהוא גם בצופים, כתב לנועה משהו , ושהם מחברים את זה לאלבום ושולחים להורים של נועה, אוף, כמה שילדים צריכים להראות בגרות במצבים מסויימים. הנסיעה באוטובוס נראתה כמו נסיעה לאילת, אפילו שבית העלמין הוא לא יותר רחוק מנסיעה לרמת השרון, כנראה שחשבתי על יותר מדי דברים בדרך.
האוטובוס השתגע, השכבה של נועה בבי"ס, שאספנו אותם מאליאנס, דיברו ביניהם, היו קצת עצובים אבל דיברו, ואנחנו, אלה שעלו על האוטובוס כבר בשבט, נראנו מוזר: חלק ישבו בשקט ובמקום להסתכל על האוטובוס ועל כולם הם הסתכלו מהחלון, בטח חשבו כמוני, שהנסיעה הזאת יותר מדי ארוכה. חלק התחילו להרדם באיזשהו שלב והאחרים צחקו. המרכזים ישבו מקדימה ולא אמרו כלום, והשישיסטיות ישבו ליד רוית ודיברו איתה, שתשכח מנועה, רק לכמה דקות.
כשהגענו ירדנו מהאוטובוס, ומרחוק, גם מי שלא הכיר את נועה, יכל לראות איזה בנאדם מדהים היא היתה, אחרת לא היו שם עשרות אנשים והמקום לא היה מפוצץ. אני הסתובבתי מאחד לאחד, הרגעתי חברים שבכו, ניגבתי עיניים דומעות והפכתי את הכתף שלי למקום כזה שבו כולם יכולים לשהות לכמה שניות.
אבל בתוכי קצת התביישתי שאני לא בוכה, כולם סביבי בכו, נועה תמיד היתה כ"כ טובה ואכפתית אליי, ואני, דווקא אני, לא בוכה. אחר כך התחילו להקריא הספדים, חשבתי לעצמי שאם בהספדים אני לא מתחילה לבכות, אני חרא של בן אדם
מי זה אדם שלא בוכה על נועה?? אבל מסתבר שאני לא חרא, כי בהספד של האשה עם האדום, שאף אחד לא ממש ידע מיהי ומאיפה היא, התחלתי לבכות.
מתישהו באמצע הביאו את הגופה של נועה על מיטה עם גלגלים, ככה כאילו היא איזה חפץ שנושאים על עגלה, כאילו שזאת לא נועה. היא היתה מכוסה והרגשתי כאילו אני בסרט רע, כי רק בסרטים רעים ילדים מכוסים בבד ונוסעים על מיטות. אחר כך הגיע ההספד של אסף, שהקריא אותו בשם הצוות, וגם בו אני בכיתי, חשבתי על החניכים המסכנים ואיזו טראומה זה בשבילם, ובכלל, ההספד של הצוות היה מאוד מרגש, כי הוא לא היה פלצני ומתנשא, הוא היה הספד ברמה שלנו, לא אחד כזה שנכתב בשביל להרשים את הקהל, אלא הספד שפשוט מאוד נכתב בשביל נועה. ורדה כגן גם הקריאה הספד, אבל לא כ"כ התעניינתי בו, אני לא חושבת שהיה מתאים שורדה תספיד את נועה, זה בטח היה רק מנימוס, כי אם נועה היתה בחיים, והיתה מסיימת את בי"ס והיתה מתחילה בפרק חיים חדש מתישהו, ורדה בטח לא היתה זכרון חשוב לחיים, כמו הצוות, או כמו האשה עם האדום.
זהו, נגמרו ההספדים, ואיתם גם הדמעות, התחלנו ללכת לקבר, ושם לא ראיתי כלום, רק שמעתי רעש כזה, וידעתי שזה היה הרגע בו הכניסו את נועה אל מתחת לאדמה כדי שלא תתקלקל למעלה, כדי שאיך שהיא, ככה נזכור אותה. קרובת משפחה שלה עמדה לידי ובכתה, היא אמרה לנועה "כמה תודה רבה בטח היית אומרת עכשיו, תראי איך אוהבים אותך" וידעתי שהיא צודקת, נועה אף פעם לא שכחה להגיד תודה, בבקשה, סליחה, ואם היא היתה יודעת כמה טרחו בשבילה וכמה אנשים הגיעו, היא היתה קופצת עד השמיים ומכינה יוטה "תודה", כי היא בטח היתה בשבט באותו הרגע, כמו שכולנו בשבט כל הזמן, אנחנו , ונועה. יותם נתן לי פרח יפה שהעלים שלו עדיין לא נפתחו, חשבתי שזה בטח מסמל את נועה, גם היא לא הספיקה לפרוח. הלכתי לשים את הפרח עם כל שאר הפרחים והאבנים, מעל החול שהיה מעל נועה, ואז ראיתי שרוית עומדת שם, הצעתי לה לשים בעצמה את הפרח, חשבתי לי שאולי לה מגיע לשים את זה יותר ממני, אבל רוית אמרה שזה בסדר, היא כבר שמה אבן. אז שמתי בעצמי.
העיניים שלי כנראה היו עוד אדומות מהקטע של ההספדים, כי מדי פעם באו אליי בוגרים ושכבגיסטים, חיבקו אותי ואמרו לי שיהיה בסדר, כנראה הם חשבו שאני עוד בוכה, ואולי הם פשוט אמרו לי את זה כדי שיוכלו להגיד את זה לעצמם מבלי שאנשים יסתכלו עליהם ויצחקו למה הם מדברים לעצמם, אז ככה הם תפסו אותי כדי שאני אהיה ההסוואה, "יהיה בסדר", תודה רבה, מתישהו..כן, מתישהו יהיה בסדר. אחר כך התחלנו ללכת לאוטובוסים, לא מאותה דרך,אמרו לי, אסור לחזור מאותה דרך שבאנו! אז הלכנו מסביב, שם חיכה לנו דתי אחד, עם צמידים אדומים כאלה, שאל אותי אם קיבלתי אחד. אמרתי לו שלא, לא קיבלתי אחד, אז הוא נתן לי צמיד, אבל כשחשבתי שאני יכולה להמשיך ללכת טעיתי, הוא שאל איך קוראים לי, אמרתי לו...בתקווה שיתן לי ללכת. אבל הוא אמר תפילה בשבילי,בעודו מחזיק לי את היד. זה קצת אבסורדי כי אני לא מאמינה באלוהים, ותפילות לאלוהים בשבילי זה חשוב בדיוק כמו מה שכתוב על המאחורה של הקורנפלקס. אחר כך הוא שאל אם יש לי כסף לצדקה, אז נתתי לו כמה שקלים,.
המשכנו ללכת, עלינו על האוטובוס, וזהו, זה נגמר, קברנו את נועה
ויחד איתה, קברנו את המילים שלה, העידודים שלה, קברנו את העתיד שלה
אבל מעולם לא קברנו את הזכרון שלה, כי זכרון זה דבר שנשאר לנצח נצחים
וכמוהו גם האהבה.

אוהבים אותך נועה, תמיד

2002 Charmander